"מכתבים ברוח" - בעקבות יוסי בנאי, ובני משפחתו בירושלים. סדרת כתבות.

"שולח מכתבים ברוח"ירושלים בעקבות יוסי בנאי

אני וסימון ומואיז הקטן

הדמויות, האנשים, המקומות

ממשיך את מסעי בעקבות יוסי בנאי בירושלים בעקבות הסיפורים, השירים הדמויות ומכלול החיים. 

הפעם אני מבקש להתייחס לשיר אהוב שלו:

"אני וסימון ומאויז הקטן". 

מזמין אתכם, לצאת עמי למסע לחפש ולאתר את הדמויות, המקומות והזיכרונות המופיעים בשיר.

השיר, הוא שיר געגועים לנופי ילדות, ולחברים. כתיבת געגועים, הוא כתיבה שגורה בכתיבתו של יוסי בנאי. 

מי שעוקב אחר כתיבתו של יוסי בנאי, ימצא בה המון געגועים. יוסי, הוא כותב מתגעגע. 

אחד האתגרים העומדים בפני מדריך הבונה סיור, בעקבות דמויות ובעקבות שירים וסיפורים, הוא החיבור לשטח. 

לעתים הכתיבה כל כך יפה, שממש בה לך להציג אותה בפני המטיילים בשטח, אלא שאין בכתיבה ממשות גיאוגרפית. ולכן, זה הוא אתגר מרתק לייצור זאת. 

במאמר הבא, תוך התייחסות לדמויות ולאתרים אתייחס גם לדברים שאין להם נגיעה פיזית בשטח, ולכן כאן המקום שלהם.

אני וסימון ומואיז הקטן – יוסי בנאי

ולפעמים כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים.

אני חוזר אל הצבעים והקולות

אל העיניים התמימות והגדולות

אני חוזר אל השכונה אל עץ התות

אל עפיפון אדום - אדום קשור לחוט.

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן.

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות

ומרחוק פעמונים של כנסיות

ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים

לעוף איתן רצינו עד לעננים

ובגן השעשועים על נדנדות

נשבענו אמונים לכל הילדות.

שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות

המלחמות היו אז לא אמתיות.

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן.

בנעלי שבת עם כובע של בארט

ובעברית יפה עם עין ועם חית

דהרנו על ענן עשוי מכריות

ובאקדח פקקים הטבענו אניות.

הייתי טרזן, וסימון ארול פלין

ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין

ובלילות החורף הקרים מאוד

היינו מתכסים בכל החלומות.

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן.

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן לאן הוא נעלם

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים.

אבל אני כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים.

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

היינו ילדים וזה היה מזמן.

אני חוזר אל השכונה - אל עץ התות

עץ התות

נדמה מכל האלמנטים הפיזיים המוזכרים בשיר עץ התות הוא המוכר והמפורסמם מכולם. 

נדמה כי, אין מי שמטייל או טייל בשכונת אוהל משה, שלא ביקר באותו עץ תות,

אשר הגינה בה הוא שוכן, נקראת על שמו.

תּוּת

כמה מילים על עצי התות.

התות שייך למשפחת התותיים.

בצעירתו העץ ממהר לצמוח ולגדול, אך בבגרותו הקצב מואט.

עץ תות יכול להגיע לגובה של 10 עד 15 מטרים.

העץ נשיר, תחילת הלבלוב באפריל מאי, הפרי מבשיל במאי יוני.

בתרבות האדם, התות משמש בעיקר לתעשיית הבדים, באשר זחל טוואי המשי ניזון בעיקר מעליו. עיקר ייצוא בדי המשי הוא בסין, שם ניתן למנות את כמות עצי התות הגדולה בעולם.

יתרונות בריאותיים

תותים עשירים ברכיבים תזונתיים חשובים, כולל ברזל, ויטמין B2, ויטמין C, ויטמין K, אשלגן, זרחן, וסידן. תותים מועילים למערכת עיכול, להורדת הכולסטרול הרע, לסיוע בירידה במשקל, לשיפור זרימת הדם, לבניית רקמות עצם, ולחיזוק המערכת החיסונית. הם מאטים את תהליך ההזדקנות, אנטי דלקתיים, מסייעים בהורדת לחץ הדם משפרים את המטבוליזם הכללי ובעלי פוטנציאל אנטי סרטניות.

התות בישראל

בארץ ישראל ובאגן הים התיכון אוקלמו שני עצי התות. 

התות השחור הוותיק יותר הגיע במאה השישית לספירה ממערב אסיה לאזור ותורבת כעץ פרי. 

תות לבן הגיע במאה ה-12 ממרכז ומזרח סין לטובת תעשיית המשי. 

בראשית ימי הישוב, תוך הניסיונות החקלאים אותם הובילו פקידי הברון, היה ניסיון לגדל עצי תות על מנת לייצר מהם בדי משי. ניסיון זה לא צלח.

אני וסימון ומואיז הקטן

אז מי הם סימון ומואיז הקטן?

האם דמויות אמתיות, או שמות פיקטיביים?

ובכן, השניים: סימון - ומואיז, 

הם שני אחים בני משפחת יאיר.

משפחה ירושלמית וותיקה.

מואיז, הוא משה: היה משפטן ידוע בירושלים.

ואחיו שמעון, היה איש הלשכה המרכזית לסטיטקה.

ביולי 2017,

פרסמה הילדה מעיין יאיר,

מבית הספר קציר ממודיעין,

עבודת שורשים על סבא שלה:

משה יאיר.

חייו של סבא במשה בירושלים בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת

לסבא שלי קוראים משה יאיר, הוא בן 85, עורך דין במקצועו. סבא שלי מוכר יותר בתור מואיז הקטן, מהשיר של יוסי בנאי: "אני וסימון ומואיז הקטן", שיר שתיאר את ימי הילדות שלו ושל סימון אחיו בירושלים של שנות השלושים והארבעים. השיר מיטיב לספר על החיים הפשוטים של אז, בסמטאות שוק מחנה יהודה והשכונות הסובבות אותו.

ההכרות שלו עם משפחת בנאי הייתה כבר מילדות. דודים שלו היו שכנים של משפחת בנאי ברחוב האגס בשוק, וכשבאו לבקר אותם פגשו את יוסי בנאי וכך הם הכירו והפכו לחברים בלב ובנפש ושיחקו בכל המשחקים שהוזכרו בשיר: סמל, סוס ארוך, סטנגה אג'ואים, (גרעיני המישמש המוכרים בשם גוגואים), שחקו ב"ארץ" המוכר בשם 'קלאס', ובכדור טניס בלוי או כדור סמרטוטים ומקפיצים את הכדור על הראש (מה שמופיע בשיר בתור "ראשיות"). הם היו כל הזמן בתנועה.

כשסבא היה בן שמונה, יוסי בנאי היה בא אליהם הביתה לשחק. וכשיוסי היה רעב הוא היה אומר: 'מואיז תלווה לי פרוסה'. את הפרוסה היו טובלים בשמן ובזעתר וזה היה משביע. כשסימון וסבא מואיז באו לשחק עם יוסי הוא היה "מחזיר את ההלוואה" ומכבד אותם בפרוסה.

סבא מספר: "אני זוכר שמילדות כבר התפעלנו כולנו מכישרונו של יוסי בנאי. יום אחד בהיותי בן 12 הוא פנה אלי: "חיברתי מערכון על רופא שיניים אני צריך פציינט סטטיסט, אתה מוכן?" כמובן שהסכמתי. לאורך רוב המערכון לא דיברתי (כי הייתי עם פה פתוח) רק בסופו קיבלתי משפט אחד ויחיד, ועד היום נעים לי להיזכר שזכיתי לשחק עם יוסי בנאי.

סבא מספר שבילדותו כולם היו במצב של עוני ומחסור. הם גרו תשע נפשות בשני חדרים קטנים. מה שהקל על הקושי היו חיי הקהילה המפותחים, כולם חיו ביחד ועזרו אחד לשני, הרבה יותר מהיום.

סבא מוסיף: "בשל העוני, נאלצו הורי לשלוח אותי ואת סימון (הגדול ממני בשנה וחודשיים) ללמוד באותה הכיתה כדי לחסוך: השתמשנו באותם הספרים, בילקוט אחד ובקלמר אחד,. ומה אמרה אימי בלדינו על כך שהכול עשינו ביחד? 'דוס קולוס אן און פנטלון' כלומר 'שני ישבנים במכנס אחד'.

"היכל התרבות" בתקופתנו היה קולנוע רקס (המוזכר בשיר). כילדים נהגנו לשלם על סרט ולזכות בהצגה:

כששמענו שיש בערב מופע תיאטרון, אופרה או קונצרט היינו באים בשעה שלוש בצהריים, משלמים כרטיס מוזל ל"הצגה יומית" , צופים בסרט, ועם תום ההקרנה היינו מתחבאים בשירותים, שם המתנו שלוש שעות עד הערב וכך התפלחנו למופע היקר. כילדים מחונכים מבית טוב, היו לנו קצת ייסורי מצפון על מעשינו  ויום אחד שיתפנו את המורה שלנו, ד"ר שאול ברקלי (שכתב ספרי דקדוק לתלמידי ישראל), ב"התגנבויות" שלנו ושאלנו לדעתו. הוא חשב ולבסוף פסק: מותר לגנוב תרבות!"

בצבא סבא שרת בנח"ל ויצא לקצונה. (כאן התפצלו דרכיו עם יוסי בנאי שהלך ללהקת הנחל). אחרי השחרור למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון ושני ובמקביל ושיחק כדורגל בקבוצת "הפועל ירושלים". הפעם כבר לא עם כדורי סמרטוטים אלא בקבוצה מקצועית עם שחקנים ידועים מתקופתי. סבא מספר בהתרגשות: "כדורגל הוא אהבה גדולה שלי ועד לפני שלוש שנים אימנתי את נבחרת לשכת עורכי הדין של מחוז ירושלים בליגה למקומות עבודה". גם היום אני עדיין משחק כדורגל עם הנכדים שלי ואני שמח מאד שחלקם בנבחרות כדורגל ממשיכים את דרכי."

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות.....

************************

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים.....

קולנוע רקס 

רֶקס - תואר המלך ברומא המלכותית, בלטינית rex

קולנוע רקס 

היה בית קולנוע שפעל בירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

הקולנוע שכן ברחוב פרינסס מרי כיום זהו רחוב שלומציון המלכה.

הקולנוע היה בבעלות משותפת של איש העסקים הערבי-נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה והאדריכל משה יונה פרידמן. 

ג'וזף, היה יזם ובעל חברת הפקה: "נייל פילם" - סרטי הנילוס. כדי שיהיה היכן להקרין את הסרטים, בנה את הקולנוע. האדריכל שנבחר לפרויקט, היה משה יונה פלדמן. 

לאחר סיום הבנייה, הסתבר שאין לג'וזף איך לשם לפלדמן, לכן הציע לו להיות שותף בבית הקולנוע. כשלוש שנים ארכה בניית הקולנוע (1935 – 1938). בבית הקולנוע היו כ-1300 מושבים, זהו בית קולנוע גדול גם במושגים של היום.מלבד סרטים, הוצגו בקולנוע גם הצגות וכנסים. קהל היעד היה כל מי שאוהב תרבות וקולנוע – יהודים, ערבים, נוצרים, אנשי ממשל בריטים ועוד. היה זה מקום בילוי פופולרי ביותר. בעוד שבקולנוע סמדר היו בעיקר ערבים, ובקולנוע אדיסון היו בעיקר יהודים, היה קולנוע רקס הבית הבינלאומי לקולנוע ולתרבות. 

בית הקולנוע אירח את הסלב של אותם ימים. ב1944 התארחה במקום אחותו של פריד אל אטרש, כוכבת קולנוע בפני עצמה אסמהאן.

הגעתה נועדה לקדם את סרטה: "ניצחון הנעורים" - "אנתסאר אל שבאב".

גם קולנוע רקס כבר לא קיים

בתחילת השיר, יוסי מספר על הקולנוע "אני זוכר קולנוע רקס, ויומיות". 

ובסוף הוא מספר לנו, כי "גם קולנוע רקס כבר לא קיים".

הקולנוע שימש פעמיים זירה לפעולות תגמול של אצ"ל נגד מטרות ערביות. 

ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט טרזן. 

במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה שהוסלק בבטנת מעיל, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. 

לפי מקורות עיתונאים דאז ידוע על יהודי אחד שנהרג (אשר נבדר) בהתקפה הזאת, וגבר (יששכר שמעוני בן 25 מסנהדריה) ואשה (חנה דרעי) שנפצעו. 

לבית הקולנוע נגרם נזק של 20,000 לא"י. 

אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. מחשש לפיגוע נקם החליט המפקד הצבאי הבריטי של ירושלים, ריצ'רד אוקונור, על סגירת בתי הקולנוע, בתי הקפה ושאר אתרי הבילוי היהודיים בעיר.

ב-4 בדצמבר 1947, כתגובה להצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. 

בעקבות זאת ננטש הקולנוע. 

במהלך שנות ה-50 וה-60 הופעל במקום קולנוע קטן בשם סטודיו. האולם היה קטן והכיל 138 מקומות, חדר ההקרנה שכן מעל האולם והקרנת הסרט נעשתה דרך התקרה בעזרת מראה.

שאר הבניין עמד נטוש עד תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, אז הצליח הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, רפי לוי, לשכנע את הפטריארכיה הארמנית בירושלים למכור את המגרש ליזמים ישראלים, האחים ישראל. 

הבניין נהרס ביוני 1973. 

האחים ישראל בנו במקום בניין משרדים, חניון תת-קרקעי ופסאז' מסחרי. 

הייתי טרזן, וסימון ארול פלין ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין

כשאני קורא את השורות הללו, 

ופעם אחר פעם, 

כמו יוסי בנאי גם אני חוזר למחזות ילדותי.

גם אני כמו יוסי בנאי, 

רכבתי על כריות, 

הטבעתי אוניות, 

הייתי טרזן ועוד.

אני זוכר שאחת מסדרות הילדים האהובות עלי הייתה: "דקטרי" על אותה משפחה החיה בגו'נגל בין החיות, כשההורים הם חוקרים ושומרי טבע.

סדרה אחרת אהובה במיוחד, הייתה "פליפר הדולפין".

שלא לדבר על האיים האבודים, שם לגמרי הייתי אחד מהילדים באיים האבודים.

כמו יוסי בנאי, ובטח כמו רבים אחרים, ראיתי עצמי קורא לדולפין, דוהר איתו אל הים הפתוח, משתתף במבצעי הצלה ועוד.

באחד הראיונות אמר יוסי בנאי שהשיר הזה מוצלח בין היתר כי רבים מזדהים אתו, ורואים את עצמם בשיר ובזיכרונות.

אין לי ספק, כי הסרטים הללו, 

הדמויות אותם גיבורי תרבות שלי, 

הם שמשכו בחוטים כך, 

שאני עוסק היום בטבע, בסביבה, 

ובקשר שבין האדם לסביבה.

כשאני קורא את השורות הללו, פעם אחר פעם, כמו יוסי בנאי גם אני חוזר למחזות ילדותי.

גם אני כמו יוסי בנאי, רכבתי על כריות, הטבעתי אוניות, הייתי טרזן ועוד.

אני זוכר שאחת מסדרות הילדים האהובות עלי הייתה: "דקטרי" על אותה משפחה החיה בגו'נגל בין החיות, כשההורים הם חוקרים ושומרי טבע.

סדרה אחרת אהובה במיוחד, הייתה פליפר הדולפין.

כמו יוסי בנאי, ובטח כמו רבים אחרים, ראיתי עצמי קורא לדולפין, דוהר איתו אל הים הפתוח, משתתף במבצעי הצלה ועוד.באחד הראיונות אמר יוסי בנאי שהשיר הזה מוצלח בין היתר כי רבים מזדהים אתו, ורואים את עצמם בדמויות הללו.

יתכן, והסרטים הללו, הדמויות אותם גיבורי תרבות שלי, הם שמשכו בחוטים כך, שאני עוסק היום בטבע, בסביבה, ובקשר שבין האדם לסביבה.

ובכל זאת מיהם הדמויות המוזכרות בשיר של יוסי בנאי.

אני מניח שאת טרזן אתם מכירים - אך, 

מיהו ארול פלין?

ומיהו גונגה דין?

ארול אחד - ארול פלין

ארול פלין

היה שחקן קולנוע אוסטרלי. הוא נודע בזכות תפקידיו הרומנטיים בסרטים הוליוודיים כפרש אוחז חרב, קולני ורברבן, ובזכות סגנון חיים ראוותני והולל.

כישרונו הגדול התגלה בעקבות משחקו ב"רצח במונטה קארלו"  הוא הוחתם על חוזה ע"י האחים וורנר משחק והיגר לארצות הברית. 

בשנת 1942, שמונה חודשים לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה, הפך לאזרח אמריקאי.

דרכו בקולנוע

הקריירה של פלין כשחקן קולנוע נסקה בין לילה לאחר שקיבל את התפקיד הראשי בסרט "קפטן בלאד" (1935). 

עד מהרה לוהק לתפקידי פרש אוחז חרב, קולני ויהיר, כך בסרט "הסתערות הבריגדה הקלה" (1936). 

לאחר שהופיע בתפקיד מיילס הנדון בסרט "בן המלך והעני" (1937), הוא לוהק בתפקידו המפורסם ביותר כרובין הוד בסרט "הרפתקאות רובין הוד" (1938), סרטו הראשון בצבע. 

פלין התפרסם בזכות מיומנותו בשימוש בחרב, כפי שניתן לראות בסרטו "הרפתקאות רובין הוד", "נץ הים" ו"קפטן בלאד".

לאחר שהפך לאזרח ארצות הברית, ב-15 באוגוסט 1942, הוא אף הפך מועמד לשירות בצבא ארצות הברית, לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם השנייה שמונה חודשים קודם לכן. 

מתוך הכרת תודה למדינה שהעניקה לו אזרחות, פלין ניסה להתגייס לזרועות שונות של צבא ארצות הברית, אולם נפסל לשירות בגלל בעיות בריאות. הוא סבל מלב מוגדל, ורשרוש בלב, ועד לאותה עת לקה אף בהתקף לב. 

בנוסף, הוא עדיין סבל ממחלת מלריה שבה נדבק בעת שהיה בגינאה החדשה, מכאבי גב כרוניים (שבהם טיפל על דעת עצמו במורפיום ואחר כך בהרואין), משחפת, וממספר מחלות מין. 

בנסיבות אלה, פלין שהיה ידוע בזכות תפקידיו בקולנוע כגבר בריא ואתלטי, סווג לא כשיר לשירות צבאי בגלל מצבו הבריאותי.

פסילתו לשירות צבאי יצרה לפלין ולחברת האחים וורנר בעיה קשה של תדמית ציבורית. לעיתים קרובות נמתחה עליו ביקורת בציבור כיוון שהמשיך לשחק תפקידי גיבור מלחמה בסרטיו בעוד שלא שירת כלל בצבא. אולפני האחים וורנר התקשו להתמודד עם הביקורת הציבורית כיוון שהסתירו מן הציבור את מצבו הבריאותי של פלין. 

הביקורת בעניין זה הוחרפה לאחר השתתפותו בתפקיד ראשי בסרט המלחמה "המטרה, בורמה!" (1945).

בשנות ה-50 שינה פלין את דמותו במציאות ובסרטים. 

צריכה מוגברת של משקאות אלכוהוליים והתמכרות לסמים הותירו עקבותיהם על גופו, והוא הפך לאדם שמן בעל מראה מזדקן. 

אולם הוא זכה לביקורות משבחות על משחקו בסרט "עוד תזרח השמש" (1957) בתפקיד שיכור לא יוצלח, ובסרט "הרבה מדי, מוקדם מדי" (1958) בתפקיד אלילו ג'ון ברימור. 

בקו אחד עם תדמיתו ההרפתקנית נסע פלין בשנת 1958 לקובה, להיפגש עם מנהיג המורדים פידל קסטרו, בו תמך. 

גונגה דין

גונגה דין

גונגה דין הוא סרט הרפתקאות אמריקאי משנת 1939 בהפקתו ובבימויו של ג'ורג' סטיבנס, עם קרי גרנט, ויקטור מקלגלן, סאם ג'אפה ודאגלס פיירבנקס הבן בתפקידים הראשיים.

התסריט נכתב בהשראה הפואמה "גונגה דין" (1890) של רודיארד קיפלינג על מחלק מים ומחצצר הודי שנפל בגבורה בקרב בשירות הבריטים. 

כן מבוסס התסריט על סיפור של בן הכט וצ'ארלס מקארתור.

תקציר העלילה

שנת 1880 בערך, בצפון הודו יש מרידה של שבט "טאג" בפיקודו של הגורו (אדוראדו קיאנלו). 

הם פושטים על שיירות וכפרים וחותכים קווי טלגרף. קולונל וויד (מוטגיו לאב) שולח כוח של צבא הודו הבריטית ובראשו שלושה סרג'נטים של חיל ההנדסה המלכותי - ארצ'י קאטר (קרי גרנט), "מק" מק'הנסי (ויקטור מקלגלן) וטומי בלנטיין (דאגלס פיירבנקס הבן). מטרתם לגלות מה קרה בכפר טאנטרום שהקשר איתו נותק.

הסרג'נטים רכובים על סוסים ואחריהם ההודים ובסוף השיירה משתרך מחלק המים גונגה דין (סאם ג'אפה) שחולם להפוך לחייל בשירות הוד מלכותה.

הם מגלים כפר נטוש והרוס. לפתע הם מותקפים על ידי כוח גדול של מורדים. בקרב נופלים חללים משני הצדדים וגונגה מצטיין בו. לבסוף הם מצליחים להימלט על ידי קפיצה לנהר מגובה רב. קולונל וויד מזהה את הגרזן שהביא גונגה כשייך לשבט הטאג.

קולונל וויד מתכנן קרב גדול נגד המורדים. בינתיים בלנטיין עומד להתחתן עם ארוסתו אמי (ג'ואן פונטיין) ושני חבריו עושים הכול כדי שיישאר איתם לפחות לפעולה הזאת. 

בינתיים צופה גונגה באימונים ובתרגילי הסדר של החיילים ומחקה אותם, גם הוא רוצה להיות חייל.

גונגה דין מגלה לקאטר כי לא רחוק מהמחנה יש מקדש לאלה קאלי ובה יש הרבה זהב. קאטר מתלהב ורוצה ללכת לשם אבל מק'הנסי שמבוגר ושקול ממנו אוסר עליו וכולא אותו במחנה.

קאטר זועק לגוגנה לעזרה וזה משחרר אותו בעזרת פיל שהורס את תא המעצר. הם ממשיכים לכיוון המקדש וצופים בטקס בו נואם הגורו לפני מאמיניו/לוחמיו על הצורך להרוג את הכובשים הבריטים הזרים. קאטר חושף את עצמו וגונגה מנצל את המהומה וחומק להזעיק את שני הסרג'נטים האחרים.

הטאגים מענים את קאטר אבל הוא לא מגלה להם את סודות המתקפה המתוכננת. בינתיים חוזרים למקום גונגה והסרג'נטים וגם הם נתפסים.

הגורו לוחץ על מק'הנסי לגלות את הסודות וכשהוא מסרב מתחילים להצליף בו. הוא אומר לבסוף שהוא מוכן לגלות לגורו ביחידות וכשהלוחמים יוצאים, הם סוגרים את הדלת בבריח ונועלים את הגורו איתם. הם עולים לגג המקדש שם יש פסל מזהב של קאלי. הגורו מתאר לפניהם את כוחותיו הגדולים - רגלים, פרשים ותותחים לקראת ההתקפה. המורדים לא מוכנים לזוז כשמנהיגם בשבי ולכן הוא מתאבד על ידי קפיצה לבור נחשים ארסיים. כעת המורדים מוכנים לקרב.

קאטר וגונגה פצועים ורואים בעיניים כלות איך הכוח הבריטי הגדול עומד להיכנס לתוך המלכודת.

בשארית כוחותיו מטפס גונגה על פסל קאלי ובידו חצוצרה. הוא מחצצר לבריטים על הסכנה וקולונל וויד מבין, עוצר את הטור ומחלק אותו בהתאם לתוכניתו.

בקרב בגדול נהרג גונגה אבל המורדים מובסים. צמוד לקולונל נמצא העיתונאי רודיארד קיפלינג (רוברט שפילד) שרושם את מהלך הקרב. בתום הקרב נקברים ההרוגים וגונגה זוכה לקבורה מכובדת והעלאה לדרגת קורפורל. הקולונל מקריא ליד קברו את הפואמה שזה עתה חיבור לזכרו רודיארד קיפלינג ומסיים במשפט המפורסם ממנה: "You're a better man than I am, Gunga Din!‎".

לבסוף מושמעת נעימת "Auld Lang Syne" ורוחו של גונגה מופיעה מעל המחנה כשהוא מחייך וגאה במדי חייל בריטי.

כרזת הסרט גונגה דין בקולנוע רקס

המסע בעקבות יוסי בנאי, מרתק אותי...

מקווה שגם אתכם.

סיפורו של השיר: 

אני וסימון ומואיז הקטן, 

הדמויות, האירועים, והסיפורים, 

ישתתפו בסיור שלי, 

בעקבות יוסי בנאי בירושלים.

********************************

קראתם?

נהנתם?

סקרנים?

מוזמנים להצטרף למועדון: "סיפור מסע" 

ולקבל עדכונים, טיולים וסיפורים.