התיישבות יהודית בנגב החולמים אחר הנגב

במאמר הקודם עסקתי בהתיישבות היהודית חלוצית בנגב, 

החל מראשית שנות הארבעים – ועד להקמת המדינה.

נקודת המבט של המאמר הייתה,

לבחון את משמעות ההתיישבות בנגב,

כגורם לשינוי מפת החלוקה.

במאמר הזה, אני מבקש לעסוק, ב"חולמים הראשונים".

בבחינת זורעי הזרע, אשר ינבוט שנים אח"כ, כדרכם של רעיונות וחלומות, שהם נובטים ונקלטים, מאוחר למועד זריעתם.  

זלמן דוד לבונטיין ראשון לציון - בחולות עזה

זלמן דוד לובנטיין - מתוך הויקיפדיה

תכניתו של לבונטין 1882

הראשון שדיבר על התיישבות בדרום הארץ היה זד"ל (זלמן דוד לבונטין).

לבונטיין, שהיה ציר "חובבי ציון" – נשלח על ידי שתי קהילות ברוסיה לתור מקום להתנחלות יהודית בארץ ישראל. 

כשהגיע ליפו (1882) הוא הקים את "ועד חלוצי יסוד המעלה".  

ויצא מיד לתור את הארץ, ולחפש אדמה לקנייה. 

למסעותיו התלווה יוסף פיינברג.

ביחד תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה. הם ביקרו בדרום הארץ, התפעלו מהמרחבים העצומים.

בעיר עזה, עברו שלוש פעמים. וכן ביקרו בדיר אל בלח, ברייר, נחל גרר ועוד. 

במסעותיו גמלה בלבו ההחלטה לרכוש אדמות בדרום הארץ – בארץ רחבת ידיים זו, ולהקים בה מושבת חקלאים עברית – לימים ראשון לציון. 

מתכתובות של לבונטין עם "חובבי ציון" נראה כי הללו ראו את העניין בעין יפה, והיו נכונים, למאמץ והקשיים הנלווים לכך.

להלן, מהדברים שכתב לובנטין בעניין ההתיישבות בדרום הארץ:

המקום היותר מוכשר להתיישבות היהודים הוא המישור, 

הלא הנוף הוא הנוף אשר על שפת ים התיכון.

ובפרט בדרום הארץ, על יד הבדואים שוכני האוהלים. 

רחוק מדרך המלך: יפו – ירושלים. 

נוכל לסדר התיישבות רחבה מבלי משוך אלינו את קנאת העמים הנושאים עיניהם אל הארץ הקדושה. 

ואף זאת, כי שדות רבים יש אצל הבדואים המוחזקים להם משנים קדמוניות ובמחירים זולים, נוכל לקנות אותם....

אוויר המקום צח ונקי, והמקום הוא כיכר רחבת ידיים אשר בנקל יוכלו לשבת עליה כחמשת אלפים משפחות. 

ראינו כי בעיר עזה, אשר אליה ינהרו מכל הפלך ההוא איכרי הכפר ויושבי האוהלים... 

יכלו להתיישב אף בימים הראשונים כעשרים שלושים משפחות לסחור את הארץ ולהתעסק בכל מלאכה וחרושת המעשה. 

למה דווקא בדרום?

מתוך כתבתו של לבונטין, נראה כי אלו הגורמים לבחירה בדרום להתיישבות.

1. מחירי הקרקע הנמוכים, 

2. שטחים פנויים גדולים, 

3. ריחוק מהמקומות הקדושים,

4. ‏התאמת הגורמים הפיסיים כגון קרקע, אקלים, מים.

ראשון לציון בראשיתה - באדמות עין הקורא

הגורמים לאי הצלחת הרעיון:

לבונטין היה משוכנע בכדאיות העניין, כדי כך, שנסע לעזה ולסביבתה שלוש פעמים (בתנאים של אז, זה בכלל לא היה פשוט).

גורמים שונים הרפו את ידיו, יהודים ושאינם יהודים.

סרסורי קרקעות, ועסקני ציבור.

מעניין לעניין - מכאן לשם - מדיון לדיון,

לבסוף לא!!

ובמקום זה הוא קנה לבסוף את אדמות "עין קארה" (עין הקורא) ובסוף אותה שנה תקום באדמות אלו המושבה ראשון לציון.

אלא, שלבונטין לא ויתר על הרעון... 

והמשיך לנסות לפעול למען התיישבות בדרום.

הוא התכתב בעניין זה עם  וולפסון והרצל.

במכתב שכתב לוולפסון (1903-1904) הוא מציין שהוקמה וועדה בין חבריה הוא מונה בעלי תפקידים בהתיישבות היהודית, ביניהם: 

* אוסשקין.

* האנטקה - מנהל יק"א ובתי הספר של כי"ח בירושלים.

* ד"ר יצחק לוי - מנהל הקולניות ביהודה.

* נעגא - מנהל בית ספר חקלאי מקווה ישראל. 

* ראווייץ - ראש הועד הפועל של החברה הפלשתינאית באודסה. 

לבונטין, משבח את האזור, האדמה הטובה, האקלים הנוח,  ושאר דברי הלל ושבח.

הוא מספר כי ניתן לקנות אדמות במחיר טוב:  כדי שמונה או עשרה פרנק לדונם. 

הוא מספר שהוא נמצא במשא ומתן בדבר רכישת מאה אלף דונם אדמה מתוכם 

כ-2000 בבאר שבע וסביבתה. 

הממשלה זקוקה לכסף ומוכנה למכור עוד אדמות.

יהודי רוסיה רוצים לקנות אדמות (לבסוף ירכשו אדמות עליהן תוקם חוות רוחמה).  

אחת הבעיות, ברכישת הקרקע, הוא רישום הקרקע.

צריך למצוא מישהו בעל נתינות עותמנית, שיהיה אב לילדים (בנים), כדי שבמותו,

לא יחזרו האדמות לממשלה (כפי שהיה החוק אז).

כאמור, לבסוף לא נרכשו האדמות בימיו של לבונטין.

אך כשתוקם חוות רוחמה, נזכר באותו הוזה.... לבונטין.

 דוד טריטש

‏פרשת אל-עריש וחצי האי סיני של הרצל- 1903

תכנית אל-עריש כמו גם תכניותיו של לובנטיין, נולדו מתוך מצוקה. 

מצוקת העם היהודי חסר הריבונות והטריטוריה. 

תחילת המאה ה-20 יהודים נרדפים בארצות בהם הם חיים, הרצל וחובבי ציון השונים, מחפשים פתרונות. 

מועלים רעיונות שונים על ידי אישים שונים ועל ידי ממשלות שונות. 

כך מציע דוד טריטש, להתיישב בקפריסין הנשלטת על ידי מעצמה שהיא "חברה" של התנועה הציונית באותם ימים בריטניה הגדולה. 

משזה לא צלח, והיו התנגדויות מבית ומחוץ, עלה הרעיון של אל-עריש, שהוא קצת ארץ ישראל, וקצת לא ממש.... 

משלא הצלחנו, אל מול הסולטן, בהשגת צ'רטר לארץ ישראל, נתיישב סמוך מאוד לארץ ישראל, על הגבול, תחת חסותה של אותה מעצמה – שהיא חברה שלנו... "בריטניה הגדולה".

ההתיישבות סמוך לגבול תאפשר בבוא היום, להתפשט – צפונה אל עבר חלקים בארץ ישראל. 

בשעת משבר זו, הרצל, מוצא שהרעיונות של דוד טריטש, בדבר התיישבות תחת חסות בריטניה, ובאתרים ארעיים, "עד יחלוף זעם" – ועד שיהיה אפשר להתיישב בארץ ישראל ממש, הם רעיונות שאין לדחות אותם על הסף, וכדאי לבחון אותם.

זאת למרות שבקונגרס הציוני החמישי, לא אפשרו לטריטש להציג את תכניתו ורעיונותיו. 

הרצל, החל לגבש תכנית אופרטיבית לתכנית זו, הוא אפילו חשב לבקש מהמצרים, את עודפי מי הנילוס, להזרים לאל-עריש. הוא התכוון לשלם על כך במלווה ללא חובת פירעון בסך כשני מיליון לירות שטרלינג. 

הרצל, הניח (בהיגיון רב), שמהלך כזה יצור אהדה לבריטניה הגדולה בקרב העם היהודי.

בלונדון, התכנית עוררה הדים חיוביים. הפקידים הבריטיים במצרים ראו זאת אחרת. הלורד קרומר שהיה הנציב הבריטי במצרים, הציב קשיים שונים, החל מועדת מומחים אותה דרש לשלוח לשם, ועד התנגדויות שונות. 

לבסוף, גם תכנית זו, ירדה לטמיון.

הבריטים הקשו,

הרצל היה עייף, חולה וזמן מה לאחר מכן נפטר.

אך, נזכור שזרע הנטמן באדמה – סופו לצוץ ולעלות. 

משלחת יהודית - בריטית בדרך לאל-עריש מבקרת בחורבות אשקלון

המשלחת באל-עריש

תכנית לברית בדואית-יהודית בנגב ובעבר הירדן 1903

‏תכנית אל-עריש, עוררה הדים במרחב, אף כי לא באה על סיומה. 

הבדואים ששמעו ש"מלך היהודים" אמור לקבל שטחים באזור אל-עריש, וכי המון יהודי יבוא להתיישב באזור, ראו בכך סימן ברכה, וחתרו לשיתוף פעולה.

הבדואים סבלו מהשלטון התורכי, כמו קהילות שונות באותם ימים, וראו בהגעת היהודים סימן טוב.

הזדרזו הבדואים ובקיץ 1903 הגיעה משלחת בדואית למשרד יק"א וביקשה לפגוש את מנהל המושבות מטעם יק"א הד"ר יצחק לוי.

הללו הציעו ליק"א ברית יהודית בדואית באזור באר שבע. 

ד"ר לוי העביר את הצעתם להרצל, שהפנה אותה לאיש המעשה, אותו כבר פגשנו, ואשר עובד כבר על תכנית אל-עריש, זד"ל, ברית יהודית בדואית, תאמה את רעיון ההתיישבות בדרום הארץ.

החלה חלופת מכתבים והתייעצויות בין הרצל וולפסון, לבין זד"ל וד"ר לוי. 

התגבשה הצעה אופרטיבית: 

"תחילה יישלחו 30-20 ‏ צעירים יהודים מהמושבות בארץ-ישראל אל הבדואים בנגב, חצי-האי סיני, עבר-הירדן והמדבר הערבי הסורי, הם ילמדו שם גידול צאן ובקר ואחר-כך יעברו גם לחקלאות. 

במשך הזמן ירכשו את לב הבדואים למטרות התנועה הציונית". 

בחלופת המכתבים, הרצל שראה בכך מהלך מעשי, שאל שאלות ענייניות ומעשיות, למשל: "האם אנשים מאירופה (רוסיה ורומניה) יסתגלו לאקלים המדברי של האזור? 

הרצל, אף הורה לזד"ל לקנות עשרים וחמש אלף דונם באזור באר שבע, וליישבם. 

תוך כדי עבודות הוועדה, ותוך כדי הבירורים, ותוך כדי כל העניין, הרצל בינתיים חלה.. חולי שלא קם ממנו, ואכן במרס 1094 החזיר הרצל את נשמתו.

לבונטין, חזור על הצעותיו הישנות:

האזור ריק מהתיישבות – חיה בו אוכלוסייה נוודית בלבד.

בעקבות כך, ומסיבות נוספות, אחיזת השלטונות באזור מועטה וחלשה.

הפחה בירושלים הציע למכירה עשרים וחמש אלף דונם.

האדמה טובה ופורייה.

האקלים טוב ונוח.

מים יש בשפע (הובלה מהנילוס).

לבונטין מתלהב מהצעתו של ד"ר יצחק לוי, בדבר הברית עם הבדואים, וקניית האדמות באזור. 

שיח' פריח אל מדין - מקור התמונה הויקיפדיה

‏גישושי התיישבות באל עריש ורפיח 1906-1905

בנוסף לטרטוריה התורכית החלו היהודים לשאת עיניהם אל קרקעית רפיח שבמצרים על ‏גבול הנגב. כאן נשקפו למתיישבים תנאים נוחים מחירי קרקע זולים, הקלה במיסים וחסותה העליונה של בריטניה. 

ב 1905 ‏הודיע הקונסול האנגלי קנזוויץ לכמה מיהודי יפו שכ-90 אלף דונם ניתנים לקניה בסביבות רפיח.

ב-1906 נתארגנה משלחת על מעוניינים (ד טריטש מ. שינקין, צ. פוגלסון) לבירור סיכויי ההתיישבות בין רפיח ואל-עריש. 

אחרי הפסח יצאה המשלחת לדרך, לאחר שהצטרפו אליה ארבעה בעלי ותק חקלאי בארץ (ביניהם אברהם שפירא) אולם לאחר שנמצאו על אדמת מצרים, כדי 6 – 7 שעות מדרום לאל עריש, הוחזרו בפקודת השלטונות המצריים לארץ ישראל בטענה כי מסתתר ביניהם מרגל גרמני. 

המחשבה הייתה לפי דברי שינקין  ליישב כאלף משפחות חדשות שיתבססו על השקיה משני עברי נחל אל-עריש

‏ובניית עיר חדשה בחוף הים, שם יפתחו מסחר וחרושת

רעיון ההתיישבות בנגב המצרי חדר גם לחוגי יהודי ירושלים ובראשם יואל משה סלומון והם החליטו לשלוח משלחת לחקור את סיכויי ההתיישבות ברפיח. 

‏בתחילת 1910 יצאה משלחת בת 9 אנשים בראשות יואל משה סלומון וסיירה שישה ימים בסביבות רפיח.

המומחים קבעו כי האדמה טובה לגידולים שונים ובעזרת השקיה, גם לפרדסים, ירקות ופירות והאקלים טוב.

בירושלים נוסדה אגודה מיוחדת להתיישבות ברפיח אולם קניית הקרקע לא יצאה אל הפועל. לפי בירורי אפ"ק במצרים נסתבר כי אין כל ספרי אחוזה על הקרקעות בחצי האי סיני, הבדואים הם בעלי הקרקע על סמך "חזקה" בלבד. ונראה ששלטונות מצרים, לא יאשרו את קניית הקרקעות מידיהם. 

יואל משה סלומון - מתוך הויקיפדיה

חברת "אגודת ישראל - ויק"א - 1910 - 1913

במקביל לכל אותם גישושים ובדיקות נוספה ביפו חברת: "אגודת ישראל".

ובמצרים נרשמה חברה: "אנגלו מצרית" (ע"י סגן הקונסול בעזה)

החברה קנתה כמה עשרות אלפי דונם בסיני, מידי הבדואים.

עם הזמן הצטרף לחברת: "אגודת ישראל" ד"ר נוסיג, ראש חברת יק"א.

באותם שנים, יק"א עסקה ברכישת קרקעות ליישוב יהודים במקומות שהיו תחת שליטה תורכית. יק"א הכריזה, שאין לה קשר, ועניין עם התנועה הציונית, אלא עם היהודי בלבד (דבר שהוא נכון, יק"א לא הייתה גוף ציוני).

משכשלה בהתיישבות באדמות הסולטון, פנתה להתיישב במצרים.

אלא, שעשתה זאת ברעש גדול, שהפחיד את שלטי מצרים באותה עת, הבריטים. 

הללו, סגרו את הדלת - ועוד ניסיון התיישבותי ברפיח בוטל. 

חוות רוחמה - אחיזה יהודית ראשונה

חוות רוחמה, היא בעצם הנקודה היהודית הראשונה שנאחזה בנגב. 

את האדמות רכשו משיח' שבט אל עטונה. האדמות נרכשו בזכות קשריו של ניסים אלקיים, תושב עזה.

אלקיים היה בקשרים טובים עם השיח' שהציע לו את האדמות. 

רכושי הקרקעות היו חברת הכשרת הישוב, בכסף של אגודת שארית ישראל מרוסיה.

הללו מינו את צבי הרישפלד מראשון לציון למנהל החווה. 

חוות רוחמה החזיקה מעמד עד מלמחת העולם הראשונה.

בימי המלחמה היא ננטשה, נהרסה.

לאחר המלחמה, חזרו ליישבה.

וכך עוד פעמיים.

עד שלבסוף, הגיע לרוחמה גרעין להקמת קיבוץ ב - 1944. 

הגדודים העבריים ותל ערד

דגל הגדודים העבריים - מתוך הויקיפדיה

מהנגב המערבי,

ומנסיונות דרך ארגונים גדולים, ואנשים פרטיים,

אנחנו פונים לנגב המזרחי, בואכה הרי חברון,

אל יוזמה ציבורית בעלת אופי אחר.

חיילים עבריים - במדבר ערד:

תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, הוחלט בפרלמנט הבריטי לתגמל את מי שעזר במאמץ המלחתי. 

הובטח, לעזור לחיילים משוחחרים, להתיישב על קרקעות מדינה, ברחבי האימפריה הבריטית.

על בסיס החלטת פרלמנט זו, נעשה ניסיון ההתיישבות במדבר ערד.

כדי לתת למהלך הזה תוקף נבחרה משלחת, שמטרתה הייתה לאתר משבצת קרקע מתאימה להתיישבות.

* יצחק כן צבי

* משה סמילנסקי 

* זאב פלר  

* משה סטרלצין 

* צבי בן כהן

* מאוחר יותר נוספו אליהם גרשון אגרונסקי ( אגרון ) 

* בא כוח ההסתדרות החקלאית.

________________________

ב 15 ביוני 1921 שלח זאב פלר מכתב לעקיבא יעקב אטינגר,

מנהל מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית.

מתוך מכתבו של זאב פרל:

כידוע לו, הסתדרות החיילים המשוחררים בא"י קיבלה אישור רשמי על קבלת קרקעות ממשלתיות בא"י לשם התישבות ...

על פי דרישות הממשלה , עלינו להגיש ... 

הצעה מעשית בנוגע למקומות הקרקע הרצויים לנו . 

מכיוון שדרוש לנו להכיר היטב את קרקעות הממשלה טרם שאנו מגישים דבר ברור , החלטנו לסדר אכספדיציה [ משלחת ] של מומחים בת 5 אנשים אשר תלך לחקור אדמות : 

א) הנגב:

     * תל ערד 

     * באר שבע 

     * רפה [ רפיח ] וסביבותיהן וכו' 

ב) בית שאן 

ג) בצפון  -  מאיילת השחר עד סביבות מטולה. 

אכספדיציה זו תצא תחילה לנגב ביום 27 ביוני. 

תפקידה:

* בדיקת הקרקעות 

* מדידת המים 

* תאור הסביבה וכו' ... 

האכספדיציה יוצאת לדרך בידיעת הממשלה ורשיונה ...

ארבעה מחברי המשלחת הם:

* מ . סמילנסקי 

* י . בן צבי , אליהו אבן טוב 

* מרדכי יגאל.

* על החמישי , האגרונום , ניוועץ אתכם . 

בא כוחנו בירושלים הנהו י . בן צבי. 

מדווחים מהשטח:

למרות הבטחות הבריטים, וההחלטה שעברה בפלרמנט, הגבילו הבריטים את מרחב איתורי הקרקע - ואפשרו רק את בקעת ערב. 

המשלחת שיצאה בפועל, הייתה שונה ממה שתוכנן תחילה.

וכללה את האנשים הבאים: 

* יצחק בן צבי 

* והאגרונומית רחל ינאית ( אשתו של בן צבי )

* אסף גרזוכסקי ( גור). 

ביומן שכתב בן צבי על המסע, ומתוכו נבנה תזכיר, שנשלח לנציב העליון: "הרבט סמואל" בשם ועד החיילים המשוחררים, תיאר בן צבי את תל ערד והפלחים המעבדים את האזור.

לתזכיר צורף מכתב, ובו בקשה להחכרת אדמות בקעת ערד ל99 שנה לחיילים משוחחרים. על אדמה זו בקשו ליישב 120 משפחות.

מתוך הדו"ח שכתב בן צבי:

שום בנין לא ייראה ולא יימצא בכל גבולות תל ערד .

הפלחים , תושבי חברון , כולם באים הנה מדי שנה בשנה, חורשים וזורעים והולכים להם למקומם חברונה.בהגיע זמן הקציר ישובו עם משפחותיהם לקצור ולדוש.

אשר למעמדה החוקי של האדמה , כתב : 

רוב האדמה , אדמת ערד , היתה לפני כ"ה שנה בחבל שבט הזולם טולם השוכן בנגב ומיעוטה, כשליש, בידי הכפר יוטה. 

ומריבה גדולה פרצה בין הזולם ובין אנשי יוטה על אדמת ערד 

לבסוף שמה הממשלה את ידה על האדמה ותעשינה לגייפתליק,

אדמות בבעלות הסולטן התורכי .

מאז , נמכרת האדמה מדי שנה בשנה בהכרזה פומבית לאריסות לאנשי חברון ... שהאדמה איננה שלהם כי אם של הממשלה. 

לפי שנראה לי, צריך יהיה להתפשר עם האריסים הללו ולתת להם דמי פיצוי ... 

בהמשך הדגיש בן צבי את בעיית המים, שבלעדיה לא 

תתיכן התיישבות:

בתל ערד אין שום מעיין בכל גבוליה וזוהי הסיבה העיקרית שאין כאן יישוב קבוע. העובדה שלא היה במקום מעיין,  אין פירושה שלא היו מים במעמקי אדמתה של תל ערד.

ואכן , במהלך הביקור שמעו חברי המשלחת מפי הפלחים במקום, שבזמנו, קרוב לוודאי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשמהנדסים גרמנים השקיעו מאמצים גדולים למצוא מים בסיני ובנגב לצורכי הצבא התורכי גרמני, חפר מהנדס גרמני באר בתל ערד. 

ולא עוד , אלא שממחקר שעתיד היה לפרסם ב 1923 אחד מבני הסמכא בנושא, האגרונום זגורודסקי, עולה, שבדרך מבאר שבע לתל ערד היו בראשית שנות העשרים שבע בארות, שמהן הושקו כל העדרים בסביבה.

במהלך הסיור הביעה רחל ינאית את בטחונה הגמור , שניתן למצוא מים בתל ערד.

והדבר נטע אופטימיות רבה בלבו של בן צבי ואף מצא ביטויו בתזכיר המפורט שחיבר. 

נדגיש, שחלקי הדו"ח העוסקים בחקלאות, נכתבו על ידי האגרונומית: "רחל ינאית".

כבר בשלב זה היה ברור, שהצלחת העניין או כישלנו תלויים בשני גורמים:

* הסכמת הבריטים.

* גיוס כסף מהעולם היהודי.

בן צבי ומנייה שוחט הסתובבו בעולם על מנת לגייס כסף. 

הם גייסו לעניינים שונים כמו השגת נשק להגנה, אך מאמץ רב, השקיעה בגיוס כסף, ליישוב הנגב.

בן צבי בחו"ל - רחל ינאית בארץ:

בזמן שבן צבי יצא לחו"ל לגייס כסף ותמיכה, המשיכה זוגתו רחל ינאית את מאמציה כאן בארץ. היא נפגשה עם אנשי הממשל הבריטי, במטרה להשיג את האישור המיוחל להתיישבות.

בקרב הבריטים היו שתמכו בהתיישבות יהודית, והיו שהתנגדו:

המזכיר הכללי, וינדהאם דידס, תמך (אומרים עליו, שהיה ציוני נלהב, ותמיד תמך בישוב. כאשר עצרת האו"ם אישרה את תכנית החלוקה ראה בזאת את התגשמות חזונו להקמת מדינה יהודית בארץ ישרא)

ואילו אברמסון וצ'מפיון, שהיו אחראים על הר חברון, התנגדו.

רחל ינאית, לא נבהלה מזה ואף לא מזה, ויכלה להם. 

לבסוף, הוסכם לשלוח לבן צבי את המברק הבא:

מפעל ערד אושר עקרונית.

אך הממשלה שומרת לעצמה את הזכות לקבוע את המועד והצורה של הביצוע, וכמובן תנאי ההתיישבות.

אין לפרסם דבר בנדון בארץ או בחו"ל.

מאמציה של רחל ינאית שול דידס (שהיה אוהד הציונות),נשאו פרי, ואושרה חפירת באר באזור ערד.

בינתיים, נעשו ניסיונות לגייס כסף מהסניף הלונדוני של רוטשליד וכן מיק"א, אך מאמצים אלו לא נשאו פרי. אלא, שכל בסיס ההתיישבות היה סביב עניין המים. 

הכרח היה למצוא מים במקום, אחרת כל התכנית תרד לטמיון.

תנה לי מים - ואם אין מתה אנוכי:

ב 9 במרס 1922 החלה קבוצה של עשרה חיילים משוחררים, בראשותו של יעקב פרוז'נסקי 

(אחוה) לקידוח במקום . 

מחלקת העבודות הציבוריות הקציבה, בהוראתו של דידס , 800 לירות לביצוע הקידוח.

העבודה נוהלה על פי הוראותיו של מהנדס מומחה מטעם הממשלה, והציוד סופק על ידי קבלן יהודי. 

סיכויי ההצלחה לא היו מרובים, בראש וראשונה בשל הציוד הפרימיטיבי של הקבלן היהודי, שאיפשר קידוח לעומק של כ 30 מ' בלבד . 

קבוצת הקודחים ישבה במקום באוהלים ארבעה חודשים ואף חרשה וזרעה שטח קטן, אותו השקתה במים שהובילה ממרחקים.

בסוף מרס, 1922 משנתגלו קשיים בקידוח, הוזמן למקום האגרונום ד"ר זגורודסקי ולאחר שבדק ביסודיות את הקרקע, האקלים והצמחייה,  הגיש דין וחשבון מפורט בצירוף מפה.

מסקנותיו היו, שהמים במקום מצויים בשכבות הרבה יותר עמוקות מאשר בבאר שבע . 

אם יקדחו 3-2 קדיחות לעומק של 80-60 מ' ( ולא כ 30-25 מטר כפי שנעשה) 'אפשר שימצאו בכל פעם מים.

קידוחי הנפל ניפצו לרסיסים את התקוות האלו. 

כתום ארבעה חודשים של שהייה במקום, נטשו הקודחים את תל ערד,

משאזל התקציב לביצוע העבודות.

ממשיכים לנסות:

למרות הכישלון בקידוח הבאר, המשיכו לנסות ולהתיישב בתל ערד.

ב1926 - יצא טיול בהדרכת יוסף ברסלבקי למדבר יהודה, ולתל ערד.

רחל ינאית השתתפה בטיול.

היא שמחה על הכללת תל ערד בטיול.

כשחזרה כתבה לבן צבי:

... האמנם כל אותה התקווה שנעורה וכל אותן התכניות לאל עלו? 

מדוע יכלו בימי קדם ועד לימי הביניים לשכון כאן יהודים? 

מדוע יכולים הבדואים המרובים ... לחרוש בסביבה הזאת? 

ומה אנו שנוותר על כל אלה? 

... איך יכולים להסכים כי בזה נגמר הנסיון? 

... החפירה בעומק של 60-50 מטר איננה מוכיחה ולא כלום. 

בארץ כבר עכשיו חופרים (כמו בעפולה) עד 300 מטר ויותר,

וישנם כבר אמצעים טכניים שלא בקושי מגיעים עד 600 מטר ויותר.

אני שותקת, אך בלבי חיה האמונה שעוד נזכה לראות ביישוב תל ערד.

לא קל לי להגיד לך זאת,

יצחק יקירי, כי ידעתי שבלבך לא מעט התרעמת עלי וחשבת שגרמתי לאי ההצלחה בזה שבבטחון דיברתי שיכולים למצוא שם מים 

ואני אומרת לך שגם עכשיו אני בטוחה בזה ...

רחל ינאית - מתוך הויקיפדיה

היא לא מוותרת:

ב - 1935 השתתפה רחל ינאית בסיור שאירגן דוד בךגוריון לצפון הנגב ולאזור ים המלח.

בסיור השתתפו ברל, שרתוק ודב הוז.

רחל הצליחה לשכנע את בן גוריון ושאר החברים, לכלול את תל ערד בסיור.

רחל, כמו הרגישה מחויבות אישית למקום.

היא הסתובבה במקום בתחושת כישלון.

זה לא נגמר - עד שזה לא נגמר:

לבסוף קיבלו יוצאי הגדודים העבריים, קרקע להתיישבות,

נחשו היכן?

צדקתם, באחד המקומות היקרים בארץ: מושב אביחיל, אשר בשרון, קרוב לים.

אלא, שהזוג בן צבי, חש את כישלון ההתיישבות בתל ערד על בשרם....

מרגוע לנפש, מצא בן צבי, עת לובה אליאב נקרא להקים את העיר ערד, בימים שלאחר הקמת המדינה...

וכה, כתב הנביא בן צבי.

אשכול מראה לבן צבי, את תכנון העיר ערד - התמונה מאתר יד בן צבי

... הרבה חשבתי על העניין הזה:

כיצד הפסדנו עניין דגול זה 

בגלל חוסר אמצעים.

לעתים נדמה לי שאילו נתקיים הדבר בידינו,

אילו בוצעה בזמנו התיישבות יהודית בתל ערד

לא היינו מפסידים גם את כפר עציון ואולי גם את חברון ...

הישוב היהודי בבאר שבע

באר שבע התורכית - מתוך עידן 6 - יישוב הנגב

עד מלמחת העולם הראשונה:

כשמדברים על הישוב היהודי בבאר שבע - אי אפשר לנתק אותו מהישוב היהודי בעזה.

וכשמדברים על הישוב היהודי בעזה - אי אפשר לנתק אותו מהישוב היהודי ביפו.

ואת כל זה, יש לקשור לימים שלאחר מסע נפוליאון בארץ ישראל.

לאחר מסע ההרס של נפוליאון - שוקמה יפו על ידי יהודים מהמגרב:

שלוש,

מויאל,

ואמזלג

ועל ידי יהודים נוספים מתורכיה ומהבלקן דוגמת:

יצחק מטלון,

רבי יהודה מרגוזה 

ועוד. 

ועד קהילת יפו - מתוך הספר: 40 שנות ישוב בעזה באר שבע והקמת חוות רוחמה

התיישבות יהודית בערים ערביות:

ב1886 - קרא ויסוצקי להתיישב בערים ערביות: עכו, שכם, לוד, עזה ועוד.

הראשונים להענות לקריאה היו צעירי יפו, באשר הכירו את השפה, ואת התרבות הערבית טוב יותר מכל אחד אחר. 

שלוש שבניו כבר היו קשורים בקשרי עסקים עם אנשי עזה, וכן יוסף מויאל, ומשה אלקיים, הבטיחו לעזור לצעירים היוצאים למשימה.

הצעירים יצאו בקבוצות, מה שהיום נקרא גרעין - אך הם קראו לזה: "מניין". 

תחילה דובר על שלוש ערים:

עזה

לוד 

שכם.

בישיבה שהתקיימה בבית אג'מין, נתבקשו הצעירים לומר לאיזה מניין הם רוצים להשתייך, כלומר לאיזו עיר יעברו, לייסד ישוב יהודי.

שלוש, ואלקיים, הבטיחו להם ספר תורה, ועזרה בקיום התפילות. 

יורדים לעזה:

עזה הייתה האחרונה משלושת הערים הערביות אליה נשלח "מניין יהודי".

חכם ניסים אלייקם ואתו חכם אליהו שימול, שהיה מלמד וביקש להקים תלמוד תורה בעיר, ומאיר גבאי.

במשך חמישה חודשים הורדו והתארגנו המשפחות עד שכולם עברו לעזה.

כמעט כל אנשי המניינים היו בעלי נתינות אנגלית או צרפתית, דבר שעזר להם להתמודד עם עריצות השלטון. 

בשלהי 1887 היו בעזה כ  - 30 משפחות יהודיות.

רוב יהודי עזה, היו יהודים מוגרבים.

ניסים אלקיים - נתמנה למוכתר יהודי עזה.

ניסים ומזל אלקיים - בעזה

ניסים אלקיים - ושיח' אל עטואנה:

ניסים אלקיים היה חברו הטוב של שיח' אל עטואנה.

בימי הקיץ, עזב אלקיים את עזה, ועבר לגור באוהל סמוך לחברו שיח' אל עטואנה.

במשך כמעט חצי שנה גר אלקיים באוהל.

אוהלו של אלקיים, כמו גם של שיח' אל עטואנה היו במקום בו תקום העיר באר שבע לימים.

כך, שניתן לומר שעוד לפני הקמת באר שבע כבר היו יהודים בבאר שבע.

חשוב לציין, אלקיים ושאר יהודי המגרב, שמוצאם מיפו - היו בעלי תודעה ציונית.

ליהודי עזה, שסחרו עם הבדואים, נוספו האחים גוזלן תושבי חברון. תמורת תכשיטים אשר עשתה משפחתם וסחורות שסיפקו לבדווים, היו אוספים מהם תבואה, שאוחסנה כמבנים ששכרו בעיר . סוחרים ראשונים אלה שהו בבאר שבע לחלופין , כשמשפחותיהם גרות בעזה או בחברון . 

באר שבע הייתה נידחת, מכדי שמשפחות יהודיות יגורו בה.

אך על אף כל זאת , השתקעו בבאר שבע בקיץ 1901 המסגר אהרון יעקב גורדון ושותפו מאיר שניידרוביץ  שניהם ילידי ליטא בני העלייה הראשונה.

הללו הקימו בבאר שבע תחנת קמח מודרנית. עם הזמן רכשו השניים חלקת קרקע (ראשונה בידי יהודים בנגב) והקימו עליה מבנה - תחנת קמח. 

הטחנה והחצר שבה עמדה היו כשלושים שנה למרכז היהודי בבאר שבע  ואף לנגב כולו והמוקד כמעט לכל פעולותיהם הקהילתיות של מתיישבי העיר עד לקיץ 1929.

תנאים להקמת ישוב יהודי  - כן או לא?!?

בפברואר 1912 מנו יהודי העיר בסך הכול עשר נפשות:

שמונה אשכנזים , כולל משפחת מרגולין בת ארבע הנפשות ומפעילי טחנת הקמח ועוזרם ז' פויגלמן , ושני ספרדים , הסוחר אלקיים ופחח זקן . 

קהילה זעירה זו תוארה כ'כמעט האינטליגנציה היחידה בעיר .

על רמתם התרבותית הגבוהה של יהודי העיר ועל צימאונם למגעים עם העולם הרחב , תעיד העובדה שבאותה שנה, הייתה הקהילה בת שמונת המבוגרים מנויה על לא פחות מחמישה עיתונים וכתבי עת עבריים.

משה גורדון שהוסמך כשוחט בנובמבר 1910 תפס את מקום אביו שנפטר. וכך היה באפשרותם ליהנות מבשר כשר. 

בכך התקיים תנאי אחד לישיבת הקבע של יהודים בעיר.

אך תנאי נוסף אחר , ביטל את התנאי הראשון: "מערכת חינוך עברית". 

החוסר במערכת חינוך כזו הייתה מהגורמים לעזיבת משפחת מרגולין, ומשפחת הפחח.

שלהם ילדים בגיל חינוך. 

נותרו בבאר שבע רק שלוש משפחות יהודיות ,

תי משפחות בעלי הטחנה , שבסביבות קיץ 1914 הצטרף אליהן גם פנחס קולודיצקי כעוזר כטחנה וכרואה חשבון , ומשפחת הסוחר אלקיים.

מלחמת העולם הראשונה - בבאר שבע

בזמן שבכל הארץ, מדלדל הישוב היהודי בימי מלחמת העולם הראשונה,

הרי דווקא בבאר שבע גדל הישוב היהודי.

לעיר ולסביבותיה הגיעו יהודים ששירתו בצבא,

רובם של היהודים שהגיעו עם הצבא התורכי שירתו היו מגדודי העמליה - גדודי העבודה.

מדובר בכ-400 איש.

בחורף - 1916 עם התפשטות המחלות התמעט מספרם.

אך בתחילת הקיץ,  כשהתארגנו התורכים למתקפה נוספת, נצרכו לבעלי.

בקיץ 1916 הגיעה קבוצה של 87 בעלי מלאכה מירושלים.

לאחר מכן קבוצה נוספת.

תעסוקה זו היוותה הצלה ממש לבעלי המלאכה היהודים מחוסרי הפרנסה בארץ.

בעלי מלאכה אלה גרו כאוהלים בעיר עצמה, וקיבלו שכר הגון למדי . 

בדצמבר- 1916 כשהצליחו הבריטים להתקדם עד גבולות הארץ, נצרכו שוב התורכים לבעלי מלאכה כדי לסייע בביצור העיר וסביבותיה.

למרות הפריחה המתוארת כאן, יש לראות בעלייה הדמוגרפית חיילים, פועלים ועוד, אנשים זמניים, במיוחד לנוכח המגפות אשר פקדו את הארץ, ובכלל זה באר שבע.

כך שבתום המלחמה לא נותרו כל כך יהודים בבאר שבע.

בר כוכבא מאירוביץ , חייל יהודי בצבא התורכי בבאר שבע (מתוך עידן 6)

ימי המנדט הבריטי

לאחר המלחמה, החלו יהודים שבים לבאר שבע.

תחילה הגיעו בעלי התחנה גורדון ומאירשבויץ.

המוסדות עשו רבות לייצוב ישוב יהודי בבאר שבע.

כסף הוזרם לשם, וכן עידוד תושבים להגיע ולהתיישב בעיר.

ב 16 ביולי 1920 - נערך בבאר שבע טקס החלפת משטר בשלטון אזרחי. דבר אשר גרם להתעוררות הקהילה היהודית בעיר.

ביום השבת, נפתח שוב בית הכנסת שבחצר הטחנה, ונאסף בו המניין הראשון לתפילה מאז עזיבת התורכים.

ביום 27 ביולי 1290 מונה זלמן משה גורדון למוכתר, ובכך קיבלה הקהילה הכרה רשמית, כמו שאר הקהילות בעיר. 

כתב מינוי למשה גורדון להתמנתו כמוכתר - עידן 6

הקהילה היהודית בבאר שבע (1923) - מקור עידן 6

הצמצמות הקהילה היהודית בבאר שבע:

סיבות שונות היו להצטמצמות הקהילה היהודית, ביניהן חוסר במערכת חינוך מספקת, קשיים במציאת פרנסה, ועוד.

אך את מותה של הקהילה היהודית בבאר שבע, יש לקוף למאורעות תרפ"ט.

היהודים המעטים שנותרו בעיר הסתגרו בביתהם, כשהבריטים מגינים עליהם.

משפחת גורדון חולצה והוסעה לרחובות. 

וביום 29 באוגוסט 1929 - פונו אחרוני היהודים מהעיר.

משנרגעו הרוחות, חזרו חלק מהיהודים לקחת את רכושם שנגזר, נותץ ונפגע.

מושל העיר עארף אל עארף, אילץ אותם לחתום על הצהרה לפיה מצאו הכל כשורה

שמשון גורדון, סירב לחתום. 

בתחילה חשב לחזור, אך גורלם של יהודי חברון הבהיר לו, מה יהיה גורלו, לכן העדיף למכור את התחנה (במחיר הפסד) לחברו: חאג' עיסא בסיסו.

ובכך, תם פרק מעניין בחיי היהודית בעיר באר שבע.